למה לעזאזל אנחנו ממשיכים לעבוד בשיטת המכרזים? כולנו יודעים שזאת שיטה שבורה שעולה המון כסף למשרד ולא מביאה כלום למותג (חוץ מרעיונות קריאטיביים בחינם). ההיפך, זאת שיטה שמייצרת אשליה שלא קשורה למציאות: כל הקודקודים של המשרד מעורבים בבריף, מה שלא קורה במציאות. "רונה ועידו" (שם קוד) פותרים את הקריאטיב, מה שלא קורה במציאות. חצי ממה שמציגים בדיגיטל בכלל לא אפשרי. ועדיין, כולם מתייחסים לזה ברצינות כאילו ככה באמת מפצחים פרסום. ולפני המספרים, חשוב להגיד משהו שהדו״ח מדגיש ממש חזק: המכרז

D&AD פותחים את עונת 2026 עם מהלך שמרגיש כמו מראה מול כל מי שעובד בעולם הקריאייטיב. סרט מינימליסטי שמתרחש בבית קברות לרעיונות מציף את השאלה האם היצירתיות עדיין זזה קדימה או נתקעת באמצע. מהלך שמחדד מחדש את החשיבות של תנועה, החלטות ומומנטום ומדבר גם אל הקריאייטיב הישראלי ואל הרוח שמובילה את גרנות.

בעוד שרוב אנשי השיווק רודפים אחרי טרנדים ותרבויות חולפות, ריצ’רד שוטון, אחד הקולות המובילים בעולם מדעי ההתנהגות, טוען שהסוד טמון דווקא בקבוע: הטבע האנושי. בראיון ל Contagious הוא מסביר למה סקרים וקבוצות מיקוד עלולים להטעות, מהו אפקט מנהרת הרוח שמאיים על בידול מותגים, ואיך מותגים גדולים באמת משתמשים לא בהטיה אחת אלא בשכבות של כמה עקרונות התנהגותיים. שטון, יחד עם MichaelAaron Flicker, הוציא לאחרונה את ספרו השלישי Hacking The Human Mind, שבו הוא מציג את סודות ההתנהגות שמאחורי 17

במשך שנים אנחנו מדברים על קריאטיב, על רעיונות גדולים ועל סרטים שמצליחים לגעת בקהל. אבל מתחת לפני השטח יש עוד שלושה גורמים לא פחות קריטיים לאפקטיביות של קמפיין: המדיה שבה אנחנו בוחרים, איך אנחנו ממותגים בתוך הקריאטיב, וכמה פעמים בכלל כדאי להציג אותו. שלושה מחקרים שפורסמו לאחרונה חושפים עד כמה הבחירות הקטנות האלה שנראות לפעמים טכניות או שוליות קובעות את ההבדל בין קמפיין שנצרב בזיכרון לקמפיין שמתפוגג בלי להשאיר סימן. מדיה משעממת היא המדיה הכי יקרה נניח שאנחנו מתכננים קמפיין תדמי

Rage-Bait הוא לא סתם פרובוקציה, אלא אחת התופעות הכי חמות בשיווק של השנים האחרונות. למה מותגים כמו American Eagle, E.l.f, Swatch ו-Cracker Barrel מוצאים את עצמם שוב ושוב במרכז סערה ציבורית? ואיך הופכים את האש הזאת לכלי אסטרטגי ולא לנזק תדמיתי? במאמר אני מסביר מה עומד מאחורי התופעה, למה דווקא עכשיו, ומביא דוגמה אישית מקמפיין שעורר רעש עצום עוד לפני שהכרנו את המונח – Urban עם שולה זקן.