.png){kind=small}
״עשר שניות, או שאיבדת אותי״ פרק 457 עם אושר אסולין, מנהל התוכן והקריאייטיב באפפ-ריל מיקרודרמה
בזמן שז'אנר המיקרודרמות מתפוצץ ועוד ועוד מותגים מוציאים סדרות ורטיקליות משלהם, התיישבתי לשיחה לימודית עם אושר אסולין, מנהל התוכן והקריאייטיב באפפ-ריל מיקרודרמה. רציתי להבין איך בונים סדרה מפרקים של דקה עד דקה וחצי, איך מותג מצדיק השקעה של מאות אלפי שקלים בסדרה שבה המוצר כמעט לא מופיע, ואיך מודדים הצלחה כשכל צופה נמצא במרחק סוויפ אחד מנטישה.
מה זו בעצם מיקרודרמה, ומאיפה היא הגיעה?
ראשית ימיה של המיקרודרמה היא אחרי הקורונה, ובאופן מפתיע בסין. בתי הקולנוע שם היו סגורים לאורך כל התקופה, ואפילו הרבה אחריה, ותעשיית הקולנוע הסינית, שהיא תעשייה מבוססת, נתקעה עם המון סרטים. הם התחילו לחתוך אותם למקטעים קצרים ולהפיץ אותם בפלטפורמות. משם התפתח לאט לאט ז'אנר, שצמח במקביל לגל של התוכן הוורטיקלי שאנחנו מכירים: רילז, טיקטוק, אינסטגרם.
הז'אנר שואב המון השראה מהטלנובלה ומעולמות התוכן הקצר, והוא בנוי לבינג'. מיקרודרמה היא דרמה ורטיקלית, שמצולמת ב-9:16 ולא ב-16:9. פרק נמשך 60 עד 90 שניות, והמבנה מאוד ברור: מתחילים בהוק חזק, בתוכו מקבלים עלילה, וכל פרק נגמר בקליפהנגר.
קליפהנגר הוא לא בדיוק המצאה חדשה.
נכון. אני בא מהמון שנים של עשייה טלוויזיונית. קליפהנגרים נולדו בטלוויזיה המסחרית: היית צריך להחזיר אנשים מהפרסומות, אז שמת קליפהנגר לפני ההפסקה. אחר כך רצית להביא אותם לפרק הבא, אז הופיע קליפהנגר בסוף כל פרק. היום, בעולמות הנטפליקס ובסופרמרקט הגדול של התוכן, הקשב הוא מצרך כל כך נדיר, שבתוך פרק של סדרה טובה יש ארבעה, חמישה ואפילו שישה קליפהנגרים. פעם היו שניים או שלושה.
עכשיו תחשוב על מיקרודרמה: בסדרה של שישים פרקים יש שישים קליפהנגרים. זו משימה אחרת. התוכן צריך לאפשר קליפהנגר כל דקה, דקה וחצי. ברמה המסחרית הרציונל הוא שתמשיך לצרוך, וברמה המותגית הוא להשאיר אותך איתנו בתוך הסיפור, מפרק לפרק.
קליקבייט וקליפהנגרים בלי הפסקה, זה לא סוג של פאסט פוד?
קליקבייט וקליפהנגר הם בני דודים, מאותה משפחה. אבל כולנו נמצאים במלחמה אינסופית על הקשב. אתה עם סמארטפון ביד, הטלוויזיה דולקת, ברקע יש עוד משהו, ואני צריך אותך איתי. אם אני משחרר לך את היד לשנייה, אתה כבר במקום אחר. זו טכניקה לגיטימית, כולנו חיים באותו עולם, ונראה אותה יותר ויותר בהרבה ממה שאנחנו צורכים.
עם מי המיקרודרמה מתחרה בעצם?
זו תעשייה בצמיחה מטורפת. היא עדיין בעולמות של עשרות מיליארדים, והיא תגיע למאות מיליארדי דולרים. היא התחילה כמשהו שכולם עיקמו עליו את הפנים, אבל בשנה האחרונה יותר ויותר שחקנים משמעותיים בשוק הטלוויזיה, בעולם ובישראל, מבינים שהדבר הבא נמצא שם, שיש שם כסף ויש שם עניין.
ועדיין, מיקרודרמה לא מאיימת על הטלוויזיה ולא מתחרה בה. המתחרה האמיתי שלה הוא הגיימינג, ובעיקר הקז'ואל גיימינג, והצריכה של הרשתות החברתיות. בסוף היא מתחרה על הזמן שלנו במובייל ולא על הזמן שלנו מול הטלוויזיה. אף אחד לא רואה טלוויזיה ומיקרודרמה במקביל. אני מניח שרוב מי שצורך מיקרודרמה באופן אובססיבי לוקח אותה גם לשירותים.
מי הקהל, ומה הוא רואה?
היעד המרכזי הוא נשים בנות 25 עד 55, וגם התוכן ברובו פונה אליהן. הז'אנר הדומיננטי הוא רומנטיקה: טלנובלה, סיפורי אהבה סוחפים, הרבה אירוטיקה גבולית בסגנון ״חמישים גוונים של אפור״. לצד זה יש עולמות משיקים, יותר בארצות הברית ופחות בארץ, כמו אימה ואנשי זאב. זה לא ז'אנר עילי במיוחד, וקשה מאוד להעמיק במדיום הזה.
בארץ צמחה מהר מאוד גם הפרודיה על המיקרודרמה. ״יד הגורל״ של יד2, למשל, הייתה מהראשונות המסחריות, והיא כבר הייתה סוג של פרודיה.
אני לא אוהב לדבר על דברים שלא אני עשיתי, אבל אני חושב שזו הייתה פרודיה מודעת לעצמה מדי. כתבו אותה חברים טובים שלי, היוצרים של ״קופה ראשית״, אנשים סופר מוכשרים, והיה שם ניסיון מאוד יפה ורציני לעשות מיקרודרמה למותג. אני חושב שהיום, עם ההבנה של הז'אנר, הם היו עושים את זה אחרת.
המיקרודרמה שעשינו עם רולדין, למשל, מאוד מודעת לעצמה, אבל היא לא פרודיה על מיקרודרמה. היא משחקת עם עולמות הטלנובלה, היא מאוד קומית, והיא עדיין נוגעת בסיפורי אהבה ובגידה. גם במיקרודרמות התוכן שאנחנו עובדים עליהן עכשיו כסטודיו אין כוונה לעשות פרודיה על הז'אנר.
איך מותגים נכנסו לתמונה?
הראשונים שעשו את זה בצורה יפה ומעניינת, לפחות ממה שאני נחשפתי אליו, היו פרוקטר אנד גמבל ומייבלין, ואחריהם קרוקס. יש לפחות חמש או שש דרכים להכניס מותג לעולם הזה. פרוקטר אנד גמבל היו ״ספונסרד ביי״: סיפור אהבה שעלה בפלטפורמות שלהם, כמעט בלי פרודקט פלייסמנט. הם רצו את היוניברס ואת עולם הערכים שהם רוצים להיות מזוהים איתו.
מייבלין ניו יורק עשו פרודקט פלייסמנט הארדקור: סיפור אהבה לכריסמס, שבו זוג מתאהב סביב אייליינר שנופל במעלית. קצת סינדרלה, הוא מחפש אותה ומוצא אותה דרך האייליינר. קרוקס עשו את Charm to Meet You סביב הצ'רמים, הקישוטים שמכניסים לחורים בנעל: מישהי בבניין בניו יורק מחפשת דייט לוולנטיין, כולם משאירים את הקרוקס מחוץ לדלת, והיא שמה צ'רמים על הנעליים של הבחור שהיא רוצה להתחיל איתו.
ויש גם מותגים שנוכחים בלי שהמוצר שלהם מופיע.
בפרויקט שעשינו עם ביג פאשן גלילות, יחד עם פיץ' מבית גיתם, כל העלילה מתרחשת במתחם. לא מכרנו את ביג פאשן גלילות, וגם לא היה צריך. סיפרנו סיפור, הכוכבים שלו היו נבחרת המשפיענים של ביג פאשן, והיוניברס היה המתחם. את המילים ״ביג פאשן גלילות״ אפשר לספור על כף יד אחת לאורך כל הסדרה. הסדרה נקראת BFG, וזו כבר קריצה.
בסדרה החדשה שעשינו עם רולדין, שכתב בר אלמליח, היוצר של ״הפשוטה״, שגם משחק בה, העלילה מתרחשת בסניף של רולדין לקראת חנוכה, והגיבורים הם המוכרים. ההמלצה שלנו ללקוחות תמיד זהה: תהיו אורגניים בסיפור. הקהל היום מאוד לא סובלני למה שמריח ומרגיש כמו פרסומת. אם תמכור לו, הוא ידלג. אם תספר לו סיפור ותיתן למותג להיות חלק אינהרנטי ממנו, הוא יישאר איתך.
זה נאום שאנשי פרסום ותוכן נושאים כבר שנים. אבל לקוח שמשקיע מאות אלפי שקלים שואל מה הוא מקבל מזה חוץ ממודעות.
קודם כל, כרגע בעיקר חלוציות. מיקרודרמה היא הדבר החם עכשיו, ולהיות הראשון בקטגוריה שלך שעושה את זה הוא ערך אדיר למותג. שנית, הקהל רוצה סיפור בהמשכים. הוא מחפש תוכן ולא פרסומת. אנחנו רוצים שהמותג יהיה חלק ברור מהסיפור, אבל לא יהיה הסיפור עצמו. אני כצופה רואה סיפור שמעניין אותי, ולא אכפת לי אם הוא קורה בסניף של רולדין או בבית קפה אחר. זה שרולדין שם, הרווחתי פעמיים.
הבעיה, לדעתי, היא שרוב המותגים בישראל כבר לא מחזיקים ערך מותגי מובחן שאפשר לבנות סביבו עולם תוכן.
אני חולק עליך בענק. אין עוד מתחם קניות בארץ כמו ביג פאשן גלילות. המותג שם הוא חוויית הקנייה, והיא באה לידי ביטוי במיקרודרמה ביג טיים. הדמויות מסתובבות שם, זה המקום שבו הכול קורה, ואני מרגיש, גם כצופה, גם כלקוח שנהנה להסתובב שם וגם כמי שהיה חלק מהיצירה, שהמסר הזה הוא חלק אינהרנטי מהסיפור.
גם למזרחי טפחות יש מיקרודרמה.
כן, אבל זו לא באמת מיקרודרמה, זה ליד. אפשר לקרוא לזה מיקרודרמה, וזה נחמד למתג את זה ככה, ואני מפרגן כמובן לכל מי שעובד בתעשייה. אבל אם מחפשים את הפן המסחרי, הם לקחו את הפנים הכי מוכרות של מזרחי טפחות ויצרו איתן משהו. אין אדם מזוהה יותר עם בנק מזרחי טפחות מדביר בנדק.
דווקא בגלל זה זו דוגמה טובה. למזרחי טפחות יש ערך ברור של אנושיות. מיקרודרמה על אנושיות בעולם דיגיטלי, בלי למכור את הבנק ובלי לספר איפה יש בנקומטים, הייתה בעיניי מותגית יותר.
אנחנו עובדים עכשיו עם בנק גדול, ולמדתי בעבודה הזאת נתון מדהים: הרבה פחות מעשרה אחוזים מהאנשים מחליפים בנק במהלך החיים. מישהו אמר לי שהחשבון שפתחת בגיל 20 הוא כנראה החשבון שממנו היורשים שלך יקבלו את הירושה. אני, אגב, עדיין עם החשבון שפתחתי אי שם בניינטיז.
יש ערכים גדולים שמותג רוצה להיות מזוהה איתם. חברת ביטוח רוצה ביטחון, מותג אופנה רוצה ייחודיות, ובנק רוצה להיות המקום השקול שדואג לך ברגעים המשמעותיים בחיים. יכולתי לעשות סיפור אהבה בתוך הסניף, שבו רואים כמה הפקידה נחמדה, אבל זה לא מה שיביא צופים. מה שיביא אותם הוא סיפור שהערכים של הבנק נוכחים בעלילה שלו, סיפור שהייתי רואה גם אם הבנק לא היה מעורב בו. זה תמיד המבחן שלי: האם התוכן עומד בזכות עצמו.
אתה חובש כמה כובעים: איש קריאייטיב, מפיק ואחראי על הביזנס. הלקוח שואל איפה הצבעים שלו, הלוגו והשירותים. איך מתמודדים עם הניגוד?
אנחנו פורסים את כל האופציות על השולחן, בדרך כלל יחד עם משרד הפרסום שמלווה את הלקוח. אפשר ללכת all the way עם פרודקט פלייסמנט, עם הלוק אנד פיל ועם הצבעים. ובצד השני של הספקטרום אפשר לספר סיפור שהמותג נוכח בו דרך הערכים שלו, ומשולב בעלילה בצורה הכי אורגנית שאפשר.
הכול נולד מההבנה שאנשים מדלגים על פרסומות, ובמיוחד הדור שצורך את התוכן שלו בוורטיקל ובמובייל. כשהוא רואה פרסומת, הוא מחפש את האיקס. אנחנו רוצים טיים ספנט, אנחנו רוצים עיניים. אם אהיה פרסומי מדי, הצופה יברח. אגב, עולם המשפיענים חי בדיוק על זה: בואו להצטרף אליי ליום שלי, הנה המברשת שאני מצחצחת איתה שיניים כל בוקר, ואם אתם רוצים, יש קוד קופון למטה.
איפה הקטגוריה עומדת היום? לקוחות כבר מגיעים אליכם, או שעדיין צריך לשכנע?
אנחנו עדיין בשלב השכנוע, אבל ככל שעושים יותר, האפקטיביות ברורה יותר. כשפרויקט כמו BFG מגיע לעשרות מיליוני צפיות, עוד לקוחות רוצים להיות שם. רולדין קיבלו השנה החלטה אמיצה וחלוצית ללכת על מיקרודרמה במקום הקמפיין הטלוויזיוני המסורתי שלהם. הם לא צריכים לספר לך שרולדין וחנוכה הולכים ביחד, אז הם בחרו בדרך אחרת.
בתחושה שלי, עוד לא הייתה מיקרודרמה מסחרית שבאמת התפוצצה.
אני חולק עליך, ולהתפוצץ זה עניין יחסי. ״הגלים״ של קשת הייתה הראשונה. היא עלתה בזמן המלחמה, כשאנשים היו בבית וצרכו תוכן במובייל, והיא התחברה. זה בעיקר החלוציות, וגם החיבור לבית חזק כמו קשת, שיודע לקדם את התוכן שלו בצורה נבונה.
למה בכלל צריך חברה שמתמחה במיקרודרמה? משרד פרסום יכול לקחת חברת הפקה וכותבים.
קודם כל, הפקת וידאו ורטיקלי היא סיפור אחר לגמרי. אנחנו לא מצלמים רגיל, מסמנים על המוניטור את החיתוך ואומרים שיש לנו תוכן ורטיקלי. אנחנו מצלמים הכול ב-9:16 ועורכים הכול ב-9:16. אנשים נכנסים אלינו למשרד ולא מבינים למה מסכי המחשב הפוכים. לספר סיפור במיקרודרמה זו תורה שלמה, וגם העריכה היא עולם אחר. כסטודיו הפקנו כבר קרוב ל-30 מיקרודרמות, עשינו המון טעויות בדרך ולמדנו מהן. אני חתום על מאות, אם לא אלפי שעות תוכן ששודרו בטלוויזיה הישראלית, ועדיין למדתי מיקרודרמה from scratch.
יש גם משהו בחוויית הקרינג' של מיקרודרמה שצריך להתמסר אליו. עשינו הקרנה של המיקרודרמה האחרונה שלנו על מסך ענק, ובסוף אמרתי לבמאי: אסור לנו לעשות את זה יותר. בצפייה במובייל יש אלמנט אינטימי, וצפייה משותפת משנה את החוויה. צריך לאהוב את זה ולא להיבהל מזה. הרבה פעמים אנחנו מסתכלים ואומרים, זה קרינג'י, אבל זה קרינג' טוב, ואנחנו אוהבים קרינג' טוב.
מה לא ישתנה בז'אנר גם כשהוא יתבגר?
הקצב. כשאני מדבר עם התסריטאים אני אומר להם: אין זמן להקדמות. הפרק מתחיל, ואני צריך לראות קליימקס. בדקה הראשונה אני צריך לדעת מי הדמויות, מה הפוזיציה שלהן ומה הדינמיקה ביניהן. אני צריך להבין תוך עשר שניות לאן הכנסת אותי ולהישאר שם. אם לא הבנתי, you lost me.
יש לנו סדרה בינלאומית שנקראת My Gynecologist Lover. סצנת הפתיחה: בחורה על מיטת הגינקולוג, באמצע בדיקה. עשר שניות לתוך הסצנה הוא אומר לה שהיא בסדר גמור, והיא אומרת לו ששום דבר לא בסדר. הוא שואל למה, והיא עונה: כי בעלי בוגד בי. הוא אומר שהוא מאוד מצטער לשמוע, והיא עונה: עם אשתך. ב-25 השניות הראשונות הבנתי מה הולך להיות סיפור הסדרה, ואני רוצה לראות אותה. רק אחר כך אפשר לקחת אותי אחורה ולספר איך היא תפסה את בעלה, ביררה מי המאהבת, גילתה שהיא נשואה לגינקולוג הכי בכיר בניו יורק, וקבעה אצלו תור.
איך נראה תהליך העבודה, מהבריף ועד העלייה לאוויר?
לפעמים פונים אלינו לקוחות ישירות ולפעמים משרדי פרסום, ואנחנו עובדים המון עם משרדי פרסום. תמיד מתחילים מבריף: מה אתה רוצה לספר. אנחנו לוקחים אותו אלינו ועושים לו אדפטציה לעולמות המיקרודרמה. אחרי ישיבת קריאייטיב סוערת, צוות הקריאייטיב והפיתוח שלנו, שהוא אין-האוס, מוציא שלושה או ארבעה קונספטים, בדרך כלל בז'אנרים שונים: אחד מותחני יותר, אחד קומי, אחד רומנטי. כל קונספט כולל לוגליין, סינופסיס, דפי דמויות ועלילה לכל פרק, נניח לאורך 18 פרקים.
מזקקים לאחד או שניים, כותבים עם התסריטאים ועוברים עם הלקוח פרק אחרי פרק. משם עוברים להפקה, שנמדדת בימים, לא בשבועות ולא בחודשים. כל הפרויקט, כולל פיתוח, כתיבה, צילום ועריכה, לוקח בדרך כלל חודש וחצי, טופ. בגלל זה אנחנו צריכים פרטנר מגויס שמגיב בזמן אמת. אנחנו שואלים מראש מתי רוצים להיות באוויר, וגוזרים את לוחות הזמנים אחורה.
מאיפה מגיעים היוצרים?
אנחנו חברת בת של יואב גרוס הפקות, החברה הגדולה בארץ בתחום הדרמה. רוב האנשים בענף המיקרודרמה היום הגיעו מתעשיית הטלוויזיה, וכולנו מחזיקים עוד רגל אחת שם. נראה יותר ויותר יוצרים מעולמות הטלוויזיה שבאים ליצור מיקרו-סדרות, ופחות ציניות כלפי הז'אנר, בטח בעולמות הפרסום. אבל לא כל תסריטאי יכול לכתוב מיקרודרמה. זו טכניקה. גם הבמאי הראשי שלנו, שלדעתי ביים הכי הרבה מיקרודרמות בארץ, כבר חושב ורטיקלי: כשהוא קורא סצנה בתסריט, הוא רואה אותה ורטיקלית.
מה משתנה בשפה הוויזואלית?
אתה לא תראה הרבה לונג שוטים. בעיקר טו שוטים, ואוברשולדרים מאוד מאופיינים. מבחינה הפקתית אנחנו עדיין מצלמים כמו בדרמה רגילה ולוקחים את כל הזוויות, אבל בגלל הפריים ובגלל האופן שבו צורכים את התוכן, אלה השוטים שעובדים. גם לקלוז-אפים ולריאקשנים יש מקום רק לשברירי שנייה. בטלוויזיה תהיה סצנה שלמה של מישהי שמורידה טבעת מהאצבע. במיקרודרמה הטבעת יצאה מהאצבע, נגמר הסיפור. בטלוויזיה אתה רואה פרק ואומר שבדקה 20 יש בטן. אצלנו מדברים על בטן בשנייה 5 ובשנייה 20.
ומה קורה כשהצופה עושה סוויפ?
זה הפחד הכי גדול, בטח במיקרודרמה מסחרית שיושבת בתוך אינסטגרם. אחר כך אנחנו מסתכלים על האנליטיקה של הפרקים ברמת השנייה: כמה זמן נשארת בכל פרק ואיפה חתכת. אם אני רואה בדיעבד שבסדרה של 50 פרקים נוטשים אותי בפרק 30, אני פותח את הסדרה, מנתח, עורך מחדש ובודק אם השינוי עבד. זו יכולת שאין בטלוויזיה.
מה קורה כשהלקוח או המשרד מבקשים משהו שלא עובד בחוקי הז'אנר?
אני ממש לא מזלזל במשרדי פרסום. יושבים שם היום אנשי קריאייטיב חכמים וחדים שמבינים את הז'אנר. בסופו של דבר, ואני לא תמיד אוהב להגיד את זה, אני קבלן ביצוע. אני ארים את כל הדגלים האדומים ואגיד מה הדבר הנכון מקצועית לטעמי, אבל מי שהזמין את העבודה צריך לצאת מרוצה. דווקא העבודה עם משרדי פרסום כיפית, כי הם באפר מדהים מול הלקוח, וצריך את הבאפר הזה.
איך מודדים הצלחה?
ה-KPI הראשון הוא כמובן צפיות, אורגניות וממומנות. אנחנו חיים בעולם שבו תוכן ממומן מביא עיניים, והשאיפה היא שכמה שיותר מהן יהיו אורגניות. ה-KPI השני הוא מה שאנחנו קוראים series complete: כמה צופים ייחודיים התחילו בפרק הראשון ונשארו עד האחרון. בסדרה של שמונה עד עשרה פרקים, הבנצ'מרק הוא באזור 60 עד 70 אחוז.
בדרך כלל עולים פרק או שניים ביום, וזה בידיים של הלקוח ושל משרד הסושיאל שלו. גם הם לומדים המון, כי לבנות פריסת מדיה לסדרת מיקרודרמה מסחרית זה אירוע. הכמות המסיבית של הצפיות מגיעה אחרי שכל הסדרה עולה, כי אז קל לראות אותה בבינג'.
כמה זה עולה?
איפשהו בין קמפיין סושיאל לקמפיין טלוויזיה, וזול יותר מקמפיין טלוויזיה. ההפקה היא בדרך כלל במאות אלפי שקלים, באזור האמצע, ותלויה בהמון משתנים, כמו כמות השחקנים. מעל זה יש כמובן את עלויות ההפצה והקידום.
זה פה כדי להישאר?
זה לא טרנד חולף. תפתח את הפרק הזה בעוד חמש שנים, וזה ייראה לך קצת מצחיק, כמו לשמוע פודקאסט מ-2004 שמספר שיש רשת חברתית שנקראת פייסבוק.
ואיפה ה-AI נכנס?
לא מעט פלטפורמות בארץ ובעולם, בזכות ההתקדמות המטורפת של מנועי הווידאו, התחילו להפיק תוכן שכולו AI, בלי שחקנים בכלל. התהליכים האלה זולגים גם לכתיבה, כי טכניקת הכתיבה של מיקרודרמה נוסחתית מאוד. במיקרודרמה שאנחנו עושים תמיד תהיה יד אדם, אבל אין ספק שכלי AI מסייעים היום להפיק מיקרודרמה בקלות רבה יותר, ונראה הרבה יותר AI גם בעולם הזה, כמו שאנחנו רואים בטלוויזיה בצד של ה-VFX.
נקודות מפתח
מיקרודרמה היא דרמה ורטיקלית בפרקים של 60 עד 90 שניות, שנולדה בסין אחרי הקורונה. כל פרק נפתח בהוק ונסגר בקליפהנגר, והקהל המרכזי הוא נשים בנות 25 עד 55.
המתחרה של מיקרודרמה הוא הזמן במובייל, גיימינג ורשתות חברתיות, ולא הטלוויזיה.
מותגים משתלבים בדרכים שונות, מחסות ועד פרודקט פלייסמנט מלא. לדברי אסולין, המבחן הוא אם התוכן עומד בזכות עצמו.
פרויקט נמשך בדרך כלל עד חודש וחצי, ההפקה עולה מאות אלפי שקלים, והבנצ'מרק לצופים שמגיעים עד הפרק האחרון בסדרה של 8 עד 10 פרקים הוא 60 עד 70 אחוז.
הנטישה נמדדת ברמת השנייה, וסדרה יכולה להיערך מחדש גם אחרי שעלתה לאוויר.
אושר אסולין הוא מנהל התוכן והקריאייטיב באפפ-ריל מיקרודרמה, חברת בת של יואב גרוס הפקות. לפני כן עבד שנים רבות בטלוויזיה, והקים וניהל את מחלקת הבידור בתאגיד השידור כאן.
הריאיון נערך מתוך תמלול הפרק של Ear Catcher עם מירן פחמן. השאלות והתשובות קוצרו ונערכו לבהירות, בלי לשנות את משמעות הדברים.
הפרק בשיתוף אדיו, פלטפורמת הפרסום באודיו של ישראל המחוברת למיליוני מאזינים בספוטיפיי, ערוצי רדיו בסטרימינג והפודקאסטים המובילים בישראל
חדשות הענף, קבלת רפרנסים מקצועיים וגם המקום לשאול ״מי מכיר״ - לקבוצת הווצאפ החדשה של קריאייטיב פירסט>
חדשות, קמפיינים מהעולם ומאמרי חובה- לעמוד האינסטגרם >
שיחות ביקורתיות, ניתוחי קמפיינים ומאמרים מקצועיים- לקבוצת הפייסבוק קריאייטיב פירסט
תמצות של כל מה שקרה השבוע וחשוב לדעת- להצטרפות לניוזלטר הקיצר
